היפני

הנסיעה ברכבת מבורדו  לסאן ז'אן פיד דה פור  הייתה חוויה שלא דמתה לשום נסיעה רגילה. הקרון רחש תנועה מתמדת של אנשים, ציוד וציפייה דרוכה. בכל פינה נשענו זוגות אופניים – מבריקים, משומנים לעילה, מאובזרים בתיקים עמידים למים, מחזיקי בקבוקים כפולים ומחשבי דרך משוכללים. האוויר היה ספוג ריח עדין של שמן שרשרת, קפה חם ואדרנלין. לא מעט רוכבי אופניים, שמטרתם הייתה לעשות את האלקמינו או סתם לרכוב בפירנאים, נראו מקצוענים: מצוידים, לבושים ונחושים כאילו הם יוצאים לקרב במיטב הציוד הקיים.

 

עיניו של כל רוכב שוטטו בקרון, בוחנות בדיסקרטיות את המכונות של השכנים לספסל: שלדת קרבון, מערכות הילוכים משוכללות, גלגלי טיטניום. בתוך השפע הטכנולוגי הזה, זכור לי במיוחד בחור יפני שכאילו יצא מתוך ז'ורנל של רוכבי אופניים – הכל היה במקום, מושלם. האופניים שלו היו יצירת אמנות של ממש, וכל פרט בלבוש שלו שידר מקצוענות ללא דופי. ככל שהרכבת התקדמה אל עבר ההרים והנוף מבעד לחלון הפך ממישורי לירוק, פראי ותלול, המתח החיובי בקרון הלך וגבר. כולנו חלקנו באותן שעות מעטות תחושה של ערבות הדדית, שותפות לגורל ושמחה פשוטה לקראת הדרך שלפנינו.

 

פגשתי אותו שלושה ימים אחרי תחילת המסלול, בכניסה למלון שלי בשעת ערב מאוחרת, כשהוא מעשן סיגריה בחוץ. שמחתי לראות אותו, על אף שלא החלפנו מילה לפני כן, ושאלתי אם הוא זוכר אותי. הוא חייך. שאלתי אותו איך היה לו עד היום ואיך הולך. מתברר שכבר ביום השני, בזמן שנלחם בעליות של הפירנאים (Pyrénées), האופניים שלו נשברו – ובכך הסתיים המסע שלו, נגדע באיבו.

 

אני חשבתי שאם זה היה קורה לי, הייתי רואה בזה מכה קטנה בכנף, ולא מהסס לשכור זוג אחר יום אחרי ולהמשיך הלאה. מפח הנפש שלו נבע מכך שהוא תכנן הכל לפרטי פרטים וגם התכונן לא מעט למסלול, אך ברגע שהאופניים שהביא כל הדרך מיפן נשברו, הוא עצמו נשבר ואיבד את הרצון להמשיך.

 

יכולתי להבין אותו; בשלב הזה, למרות שהאופניים שלי היו שכורים, הרגשתי שהם חלק ממני, חלק מהסיפור שלי. הם היו המשענת שלי, ודיברתי איתם הרבה בדרך. הייתי ממש מרוצה שעברנו ביחד מכשולים גדולים.

 

האופניים שלו, לעומת זאת, לא היו סתם ציוד שכור. הם היו האופניים מהבית. השלדה שלהם כבר צברה איתו קילומטרים של חוויות, ספגה את השפשופים והשריטות מהטיפוסים התלולים באלפים הצרפתיים (French Alps), רכב איתן בנופים המוכרים של יפן והתמודדו עם הכבישים המפותלים של איטליה (Italy). כל שריטה על השלדה הייתה זיכרון חי, וכל רכיב נשא איתו סיפור מעבר אחר. אולי למי שמביט מהצד קשה להבין את זה, אבל במסע סולו (Solo) האופניים מפסיקים להיות גוש מתכת, ברזל או אלומיניום. הם הופכים לעדים השקטים של התהליך שלך, לשיקוף של המאמץ והעקשנות, ולשותף הכי קרוב ויציב שיש לך על הכביש. 

 

התובנה שלי

 

מסע סולו מעמיד אותנו למבחן כפול: המבחן הפיזי של הדרך, והמבחן המנטלי של הציפיות שלנו. עבור רוכב אחד, האופניים הם כלי פונקציונלי – אמצעי להשגת המטרה, כזה שאפשר להחליף ולהמשיך הלאה בלעדיו. עבור אחר, האופניים הם הלב של המסע – שותף מלא שנשא איתו זיכרונות וקילומטרים מבית. כשהמכונה נשברת, השבר שנוצר בדרך אינו רק טכני, אלא תודעתי.

תשוקומוגאמי (Tsukumogami) ו-ואבי-סאבי (Wabi-Sabi) הם שני מושגים מרכזיים בתרבות היפנית החולקים כבוד עמוק לחלוף הזמן ולחיבור שבין האדם לחפצים המקיפים אותו. בעוד שתשוקומוגאמי מגיע מעולם הפולקלור והשינטו ומתאר חפצים יומיומיים שצוברים נשמה וחיים לאחר מאה שנות שימוש וטיפוח, ואבי-סאבי הוא פילוסופיה אסתטית המוצאת יופי דווקא באי-השלמות, בפשטות ובסימני הבלאי והגיל שהזמן מותיר בחומר. יחד, השניים משקפים תפיסת עולם שבה חפץ אינו סתם מוצר צריכה מתכלה, אלא ישות בעלת סיפור, אופי ונשמה – כזאת שראוי לשמור עליה, לנהוג בה בכבוד ולמצוא חן וקסם בסדקיה ובפגמיה.