EL CAMINO
SPAIN
"אנו קוראים לצליין 'קדוש' מפני שנטש את ביתו במטרה ללכת בעקבות אמת נעלה יותר; לא מפני שמצא אותה, אלא מפני שהחיפוש עצמו טיהר אותו."
"We call the pilgrim holy because he has left his home to follow a higher truth; not because he has found it, but because the search itself has purified him."
— Jorge Santayana
אל קמינו הדרך הצרפתית
אם אירלנד הייתה רומן מתפתל של ירוק, גשם ומארחים לבביים, הרי שהקמינו דה סנטיאגו הוא כבר אפוס היסטורי של אבן, זיעה וחיפוש עצמי. דרך סנטיאגו אינה שביל אחד, אלא רשת עתיקה של נתיבי צליינים המתלכדים אל קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה שבגליסיה. מבין כל הנתיבים, הקמינו פרנסס – הדרך הצרפתית – הוא האייקוני מכולם: כ-800 קילומטרים המתחילים בעיירה הציורית סאן ז'אן Pied-de-Port שבמורדות הפרינאים, וחוצים את צפון ספרד. אבל שום ניסיון עבר לא הכין אותי ליום הראשון של המסע הזה — במיוחד לא על האופניים.
השעה הייתה שש בבוקר בסאן ז'אן. אוויר פסגות קריר, שקט שלפני הזריחה, ותחושת אופוריה של התחלה חדשה. בצעד של ביטחון מופרז החלטתי להתעלם מאפליקציית הניווט בנייד ולהסתמך אך ורק על השילוט ועל החיצים הצהובים. זו הייתה הטעות הראשונה שלי. דיוושתי במעלה ההר, הריאות נשרפו והשביל הלך ונעשה תלול. כשהגעתי כמעט עד הפסגה, משהו בתחושת הבטן אמר לי שמשהו אינו תקין: אין רוכבים, אין הולכי רגל, אין נפש חיה. מבט מהיר מסביב הבהיר את האמת הכואבת — אני לחלוטין לא במסלול. ניסיתי לתקן על בסיס השילוט המקומי, רק כדי להעמיק את הטעות.
בצהריים הגעתי לנקודת השבירה. נשכבתי על העשב באמצע שום מקום, האופניים זרוקים לצדי, והרגשתי חוסר אונים מוחלט. "זהו," אמרתי לעצמי, "אני מסיים את זה כאן." פתאום, כמו בסצנה מסרט, הגיח במעלה השביל ג'יפ של ציידים מקומיים. קפצתי, עצרתי אותם וניסיתי לתקשר בכל דרך, מתחנן שיחלצו אותי. אבל מחסום השפה, יחד עם העובדה שהאופניים שלי ואני לא יכולים להיכנס לג'יפ , הכריעו את הכף. הם המשיכו בדרכם, ואני נשארתי לעמוד שם מול ענן האבק שהם השאירו מאחוריהם.
הבנתי שאין מי שיציל אותי. פתחתי לראשונה את האפליקציה וחטפתי את הסטירה השנייה: אני בפיגור של ארבע שעות, והגעה ליעד תהיה רק בסביבות 11 בלילה. בדקתי שפנס הראש עובד, נשמתי עמוק, והתחלתי את "התיקון הגדול". זה היה מאבק מתיש. טיפוס מייגע שבו חלחלה בי ההבנה הכואבת: לחצות את הפרינאים באופניים זו חוויה קשוחה מאין כמוה. המסלול הזה נסלל עבור רגליים של צליינים, לא עבור רוכבי אופניים. בחלקים נרחבים השביל הפך לטרשי וזרוע סלעים, עד שמצאתי את עצמי נ אלץ לסחוב ולדחוף את האופניים הרבה יותר מאשר לרכוב עליהם.
השמש שקעה מאחורי רכסי הפרינאים וצבעה את השמיים בגווני כתום, סגול ואפור מוזהב. השקט הפך מוחלט, מלבד הנשימות הכבדות שלי וחריקת השרשרת. כשהגעתי לאזור המנזר העתיק של רונססוואלס, האור של פנס הראש כבר הנחה את הדרך, והתחלתי לתמרן במורדות ההר. אם מישהו מדמיין שירידה באופניים היא חלק מהנה של מנוחה — הקמינו בא לנתץ את האשליה. השבילים הצרים, המכוסים אבנים משוחררות, שורשי עצים ובוץ, הפכו את הירידה בחשכה לקרב קשוח לא פחות מהעלייה. הידיים לחצו על הבלמים עד תפוסה מלאה, והטלטלות עברו ישירות לגב ולזרועות. בקטעים מסוימים נאלצתי שוב לרדת ולצעוד ברגל, מוביל את האופניים בזהירות בחושך.
עברתי בחושך את הכפרים השקטים של חבל נבארה, חוצה גשרים עתיקים ונחלים, עד שקצת לפני חצות התחילו להופיע באופק האורות הרחוקים של פמפלונה. כשנכנסתי סוף-סוף דרך 'שער צרפת' אל תוך העיר העתיקה, העיר הייתה דוממת. הגוף היה מרוסק, הכתפיים דואבות, אבל הלב היה מלא.
באותו לילה, שנזרקתי על המיטה, הבנתי דבר אחד: הקמינו לא בא להקל עליך, והוא לא יסלח על שאננות. אבל אם אתה מוכן להילחם, לספוג את הטעויות ולהמשיך לדחוף — הוא יעניק לך שיעור שלא תשכח לעולם.
כי בסופו של דבר, בדיוק כמו באירלנד, הקילומטרים, העליות והשיפועים הם רק התפאורה. העיקר של המסע הזה — הלב הפועם שלו — תמיד היה ותמיד יהיה האנשים שפוגשים בדרך, הסיפורים שנרקמים תוך כדי תנועה, והזיכרונות שנחרתים בלב. למרות זאת, אם להיות כנה, ביום הראשון הזה לא היו מפגשים מרגשים ולא שיחות נפש — הייתי בעיקר מרוכז בעצמי ובמלחמה הקיומית הקטנה שלי מול ההר. היום הראשון והקשוח בפרינאים נגמר, ופמפלונה הייתה רק יריית הפתיחה לדבר האמיתי, המסע האמיתי, זה שבו המאבק ההישרדותי מפנה את מקומו לנופים, לאנשים ולדרמות שעוד יבואו.
