הבוקר באל קמינו נפתח תמיד בסימן של מרחבים. מחכה לי יום ארוך אבל לא מפרך מדי: גבעות מתונות שמתגלגלות בין כפרים רדומים ומטעי גפנים אינסופיים, כשהשביל הלבן והמאובק הוא החוט היחיד שמחבר בין אור ראשון לבין ההרפתקה של היום. ארוחת בוקר מהירה במאפיית פועלית מקומית, עובדי בוקר מוקדמים שבאמת מקבלים את המאפה המנחם לדרך או להפסקת הקפה הראשונה שלהם ליום עבודה מפרך.  מים לדרך,  ואני יוצא אל השקט של הבוקר.

שעה לתוך הרכיבה עצרתי בפינה נידחת בשולי השביל המתפתל אל הכפר הבא. הוצאתי מהתיק תרמוס עם קפה מהביל, התיישבתי על אבן והתמסרתי לדממה. בשעות האלה של הבוקר הדרך עדיין שייכת רק לרוח. ואז, מבין השקט, בקעו קולות של עברית.  הם הופיעו פתאום משום מקום – זוג צעירים שנעצרו ממש לידי. עשינו היכרות קצרה והזמנתי אותם להתיישב איתי לקפה ועוגיות גרנולה. בשעה עשר בבוקר, תחת שמיים בהירים ונעימים, התברר שהם חלק מרביעייה ירושלמית שחצתה את הקו שבין פנטזיה למציאות: זה היום הראשון בחייהם על אופניים. באל קמינו מותר לחלום בגדול ולחתוך פיסות מסע קטנות בלי להתחייב לכל ההליכה, וזה הקסם האמיתי שלו – הידיעה שתמיד אפשר לחזור בשנה הבאה להשלים את החסר.

החבר'ה האלה החליפו נעלי הליכה באופניים בלי שום הכנה מוקדמת. בזמן ששני חברים מהרביעייה כבר דהרו קדימה לעבר היעד הבא, השניים שלצידי ישבו והתלבטו אם להרים ידיים, להחזיר את האופניים ולחזור ללכת ברגל. הצעתי שפשוט נרכב ביחד עד למקום שבו האחרים מחכים, ומשם יגלגלו את ההחלטה הלאה. הרכיבה הייתה שקטה ומאומצת בשביליהם, אבל ראיתי בעיניים שלהם את הבעירה הקטנה הזו שרוצה להמשיך.

אחרי שעתיים של דיווש הגענו אל לב הכפר – מכולת דחוסה ואפלולית שבמדרגות המקורות שלה ישבו השאר. שם חיכתה לנו חגיגה אמיתית של שטח: נקניקים שנשלפו מהמכולת, לחם ספרדי כפרי וגבינות שמנות וחריפות. הכרתי את השניים האחרים והצטרפתי אל הסעודה המאולתרת הזו על המדרגות. מהר מאוד הבנתי שמדובר בארבעה חברי ילדות – זוג שגר בירושלים, אחד בברלין ואחרון שהגיע כל הדרך מיוסטון, טקסס. אנשים שחיים חיים מעבר לים, אבל שומרים בקנאות על קודש הקודשים שלהם: מסורת של מפגש שנתי אחד בטבע, מנותקים מלוחות זמנים טובעניים, והמרחק לא מרתיע . 

משם והלאה המשכנו יחד. מצאתי את עצמי מדווש לצידם, מחליף זוגות, מדבר על החיים, מאבד את הנשימה בעליות מפרכות עד שמגיעים לפסגה, זורקים את האופניים ונשכבים על האדמה חסרי אונים אבל מאושרים. ככל שהשעות חלפו, השבילים נתנו את אותותיהם. בקילומטר השישים הם הגיעו לקצה גבול היכולת. התבאסתי לרגע בשבילם, בידיעה שנשארו עוד חמישה-עשר קילומטרים ליעד, אבל אז הבנתי משהו עמוק על הדרך הזו: הגדולה של האל קמינו היא לא בהכרחה להוכיח דבר לאיש, אלא לדעת לעצור בדיוק בשנייה שבה אתה מבין שנתת את כל מה שיש לך. הם החליטו ללון בעיירה הקרובה ואני המשכתי לדרכי בהרהור על המפגש הזה. יש משהו במפגשים האקראיים האלה בשבילים ששובר את כל המסגרות. פתאום השכנים שלך מירושלים הם אלו שחולקים איתך קפה תרמוס בלב ספרד. ומתחת לכל זה מרחפת העוצמה של חברות אמת – כזו שמתפרסת על פני שלוש יבשות שונות, אבל נשמרת חיה ובועטת בזכות בחירה אמיצה אחת בשנה לעזוב הכל ולצאת יחד אל הבסיס של החיבור שלהם- ילדות, נעורים, צבא זה לא משנה מה, יש להם מחויבות נדירה לשמור חוט אחד שמחבר ארבעה אנשים .