יום רביעי בשבוע. ישבתי מול המחשב די חסר אונים מנסה להבין אין לצאת מהלופ הרע שאני נמצא בו. הרגשתי שזה הרגע לברוח הכי רחוק שאפשר, והפעם לשם שינוי לבד

​

אבל לאן? קראתי, שוטטתי, חיפשתי, ומשום מה אירלנד (Ireland) תפסה אותי חזק. המוזיקה, האמנים, הטבע הפראי – הכל התנקז לרגע אחד שבו הבנתי: זהו, אני נוסע.

עדיין אותו יום רביעי בערב, ועכשיו נשארה השאלה הגדולה: איך מטיילים שם? הרי נוהגים בצד הפוך... אז אולי אופניים? אבל איזה אופניים? הפעם האחרונה שרכבתי הייתה בשכונה בגיל 12, ביום כיפור .

נחוש לסגור עניין עוד באותו לילה, התקשרתי לחברת השכרת אופניים באירלנד  ושאלתי ישר על המסלול שבחרתי: "זה ריאלי למישהו שמעולם לא רכב במסע כזה, אבל נמצא בכושר?"

האיש מהעבר השני שתק כמה שניות ואז אמר: "אתה יכול לעשות את זה. ואם תהיה בעיה – אני מאחוריך", זה הספיק לי.

 

בשבת אחר הצהריים כבר נחתתי בנמל התעופה של בדאבלין, ומשם עליתי על קו 23 המאסף לכיוון סליגו (Sligo) שבצפון-מערב – נסיעה ארוכה עם תחנות אינסופיות בעיירות ובכפרים. האוטובוס היה מלא באירים מכל הגילאים: קשישים בכובעי קסקט, צעירים שחזרו הביתה לסוף השבוע ומשפחות מקומיות. שרר שם שקט נעים של יום שבת, שונה כל כך מהרעש שהשארתי מאחור.נצמדתי לחלון במשך כמעט חמש שעות, גומע כל פריים. ככל שהתרחקנו מהאורבניות של דאבלין, הנוף התחיל להשתנות. האספלט המהיר התחלף בשדות מרעה ירוקים שנמתחו עד לאופק, מתוחמים בחומות אבן עתיקות ונמוכות. עברנו מעל נהרות רחבים כמו השרנון / השאנון (River Shannon), דרך עיירות כמו מולינגר (Mullingar), לונגפורד (Longford) וקאריק-און-שאנון (Carrick-on-Shannon) – עם רחובות צרים, פאבים צבעוניים בשלטי עץ ובתים צנועים.

​

ככל שהעמקנו צפונה ומערבה, הירוק הפך עמוק יותר והאוויר הרגיש פתאום פראי. השטחים השטוחים של מרכז האי פינו את מקומם לגבעות רכות, עד שלבסוף, באופק הרחוק של מחוז סליגו (County Sligo), החלו להופיע צלליות המצוקים וההרים הכהים שתחמו את הדרך.

אני באירלנד. נסיעה בתוך גלויה בתנועה איטית אל הלא נודע.

משם כל הסיפור מתחיל.