הגול האומלל

יש ימים במסע שלא דורשים סבל, עליות מטורפות או דרמות של ניווט. היום הזה היה יום קצר, קליל ושמח בטירוף. הנוף זרם בכיף, הרגליים הרגישו קלות, והגעתי מוקדם לעיירה הבאה במצב רוח מצוין. הסיבה לחגיגה? זה היה ערב פתיחת המונדיאל. שלושה משחקים ברצף. בשעות הערב המוקדמות, העיירה האירית מקבלת אופי כמעט מכושף. ככל שהשמש הולכת ושוקעת, הרחובות הצרים והמרוצפים אבן מתחילים להתרוקן מתנועה. החנויות הקטנות, המאפיות וחנויות הספרים סוגרות את דלתות העץ הכבדות שלהן, והשקט ברחוב הולך ומעמיק. אבל זו אינה דממה של עיר נטושה – זהו השקט שלפני הסערה.

 

כשאתה צועד לאורך הסמטאות הצפופות, בין בתים צבעוניים בצבעי צהוב, כחול וירוק עז, אתה מרגיש שהחיים לא נעלמו; הם פשוט עברו כולם אל מאחורי הדלתות. משהו באוויר הלח של אירלנד, בריח הגשם הקל ששטף את האספלט ובצינה שמחלחלת לאט, מושך את כולם בצורה כמעט מגנטית לעבר מקור אחד של חום. תוך כדי הליכה, מפת שבילי האור ברחוב משתנה. חלונות הוויטראז' והעץ של הפאבים מתחילים לזהור באור צהוב, חם ומזמין. ואז מגיע הקול: ככל שאתה מתקרב למרכז העיירה, השקט הקריר של הרחוב נשבר בגלים של צלילים שבוקעים מכל פתח. 

 

זה מתחיל בהד עמוק של בס, ממשיך לצליל חליל אירי או כינור שנשמע למרחוק, ומתערבב בערבוביה אדירה של קולות צחוק, דיבורים נרגשים וטפיחות כוסות. בכל כמה מטרים, כשאתה עובר ליד פאב נוסף, נפערת לפתע הדלת כשאחד המקומיים נכנס או יוצא, ומשחררת לרחוב הקר נחשול פתאומי של חום, ריח בירה טרייה ועשן, יחד עם מוזיקה סוערת – ונסגרת מיד בחזרה מאחוריו. אתה מביט דרך החלונות הקטנים ומבין: הרחוב צפוף ושקט מפני שכל העיירה כולה דחוסה עכשיו בפנים. זקני העיר לצד צעירים, תיירים לצד דייגים מקומיים, כולם דחוסים כתף אל כתף, עומדים או יושבים על ספסלי עץ כהים, מחזיקים פיינטים של גינס ורוקדים לצלילי הלהקות החיות. צעידה ברחובות האיריים בשעה הזו מעניקה תחושה מוזרה ומקצבית: בחוץ אתה צועד לבד בתוך אוויר קריר ופסטורלי, אך נמצא במרחק של סנטימטרים ספורים בלבד מהחגיגה הכי חמה, רועשת ושמחה שיש לעולם להציע.

 

אירלנד אמנם לא העפילה לטורניר (כמו ברוב הפעמים), אבל בשביל האירים כדורגל הוא לא סתם ספורט – הוא דת. נאמנות עיוורת, טהורה ושמחה לקבוצה ולנבחרת שלהם. נכנסתי ישר לפאב הראשון שראיתי, ומיד נשאבתי לתוך מערבולת של חיים. המקום המה אדם, דחוס בריח עמוק של לתת, עץ ישן ובירה טרייה. מוזיקה אירית חיה הרעידה את הרצפה – חלילים, כינורות ומקצבים סוערים שממלאים את החזה בשמחה מדבקת. האירים הם עם מופלא: ככל שזורמת אצלם בירה לדם, כך המחסומים נעלמים. הם הופכים לשמחים יותר, צועקים יותר, פתוחים יותר, ומחבקים כל זר כאילו היה אח אובד. אלו בפער השיכורים השמחים, הלבביים והססגוניים ביותר בעולם. 

 

התיישבתי בקושי על ספסל עץ דביק עם כוס גינס כהה וקצף סמיך, והמסך מעל הבר הקרין את משחק הפתיחה. אנגליה עלתה למגרש. כחובב כדורגל אנגלי מושבע, הייתי דרוך. כשאנגליה הבקיעה את השער הראשון, הריגוש ניצח אותי. בלי לחשוב פעמיים, קפצתי מהכיסא, הנפתי ידיים באוויר וצרחתי בכל הכוח: "גווווווול!" 

 

בשבריר שנייה, המוזיקה, השירה והשאגות בתוך הפאב פשוט נעצרו. קפאו. מאה איש, בלי הגזמה – כולם עם כוסות בירה ביד ופרצופים אדומים מאלכוהול – סובבו את הראש והסתכלו עליי בדממה מוחלטת. זה היה הקטע הכי מביך בכל הטיול שלי. המבטים שלהם לא היו מלאי כעס או אלימות, אלא תימהון טהור: הם הסתכלו עליי כאילו נחתתי הרגע ממאדים, פשוט כי מעלתי בחוק היסוד הלא-כתוב ועודדתי בפומבי ובלהט את אנגליה – שנואת נפשם ההיסטורית. הייתי מוכן שהאדמה תבלע אותי. קיוויתי בתמימותי שיסלחו לתייר הטיפש על ההתנגשות התרבותית הבלתי נסלחת הזו, וחייכתי חיוך מבוייש של "אופס". 

 

בפאב השני כבר למדתי את הלקח. לפני שנכנסתי, עשיתי ניתוח גיאופוליטי מעמיק בנייד – בדקתי בדקדקנות את יחסי החוץ של אירלנד עם המדינות ששיחקו, וידעתי בדיוק את מי מותר לאהוד ואת מי חובה לקלל. מפה לשם, הלילה הדרדר לחגיגה מטורפת ושלוחת רסן. קערות ענקיות של פיש אנד צ'יפס לוהט, בירה גינס שנשפכה כמו מים, ושלושה פאבים ברצף של שירה אדירה, טפיחות על השכם וצחוק מתגלגל. חגגתי איתם את הטורניר בקצב הראוותני שלהם. האירים הם האנדרדוג הנצחי – נבחרת שכמעט אף פעם לא עולה לשלב הבתים, אבל יש לה את האוהדים הכי שמחים בתבל. הם לא לוקחים את עצמם ברצינות, הם לא צריכים לנצח כדי לחגוג; הם פשוט אוהבים את החיים, את הקהילה, את השיכרון הצרוף ואת הכדורגל.
 

התובנה שלי:

אנחנו מגיעים מתרבות שבה הכל נמדד בהישגים ובתוצאות – אם אתה לא עולה לשלב הבא, אם אתה לא מנצח, על מה בדיוק יש לחגוג? 

 

אבל הלילה הזה, בלב הטירוף של הפאב האירי, לימד אותי שיעור מצוין בשמחה טהורה. האירים לא צריכים גביע כדי לצאת לרחובות. הם מבינים שהחגיגה היא לא הניצחון – החגיגה היא עצם ההשתתפות, הביחד, הקצף של הבירה, והמוזיקה שמרעידה את העצמות. 

 

וגם, גיליתי משהו על טעויות: כשאתה עושה פדיחה תרבותית מטורפת (כמו לעודד את אנגליה בלב אירלנד), הדרך היחידה לצאת מזה היא לא להתגונן, אלא לצחוק על עצמך, להזמין סיבוב צ'ייסרים, ולהצטרף לקצב של הרוב. בסוף הלילה, אפילו לא הייתי צריך לעלות על האופניים. המלון היה במרחק הליכה קצר, והתנדנדתי אל החדר בצעדים לא יציבים, שיכור מאלכוהול ומאווירה, אבל עם חיוך מאוזן לאוזן. 

 

יצאתי לדרך למחרת קצת מבוסם, עם ראש כבד קלות אבל עם תזכורת חמה ומתוקה ללב: לפעמים, הניצחון הכי גדול בטיול הוא פשוט לדעת להשתחרר, ליהנות מהדרך, ולא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות.