הקילומטרים האחרונים בדונגל כבר לא הרגישו כמו מאמץ – הם הרגישו כמו קו הסיום של חגיגה פרטית. הרגליים סובבו את הפדאלים בקצב מוכר, והנהנתי לשלום לנופים המרהיבים של צפון-מערב אירלנד, שהיו איתי לאורך כל המסלול. אבל מעבר למראות, מה שבאמת ליווה אותי ברגעים האלה היה החום האנושי שפגשתי בכל תחנה – החיוכים, השיחות הקצרות והעיניים הטובות של האירים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהדרך.
ואז, בסיבוב פדאל אחרון, הגעתי חזרה בדיוק אל אותו הבית ממנו יצאתי. המעגל נסגר. החזרתי את האופניים, עמדתי מולן לכמה שניות והסתכלתי על הבוץ האירי שעדיין היה דבוק לשלדה – עדות שקטה לכל מה שעברנו יחד. עליתי לרכבת לדבלין – בלי כידון בידיים ובלי פדאלים מתחת לרגליים, אבל עם תחושה עצומה של הישג שמילאה לי את החזה. מסע הסולו הראשון שלי הושלם.
המעבר היה מהיר ומלא חיים כשהגעתי לעיר. השקט הפראי והמרחבים של הצפון התחלפו פתאום באנרגיה הסוחפת של דבלין. בין סמטאות האבן של הטמפל בר למדשאות הירוקות של סנט סטיבנס גרין, הכול נשמע פתאום כמו קונצרט ענקי. כל נגן רחוב, כל מופע פינתי, מילא את האוויר בצלילים עשירים. האירים לא רק שומעים מוזיקה; הם נושמים אותה – מהגיטרות ברחוב ועד לשירה ההמונית בפאבים. דבלין הייתה הסיומת המדויקת, הרכה והעוטפת לפרק המפואר הזה.
התובנה שלי:
במסע מעגלי, אתה חוזר בדיוק לאותו בית ולאותה נקודה במפה ממנה יצאת – אבל אתה כבר אדם שונה לחלוטין. אתה מבין שהמסלול הוא רק תירוץ. העליות נגמרות, הדרך מאחוריך, והאופניים חוזרים לחברה. מה שנשאר איתך באמת, החומר שבונה את תחושת ההישג, הוא המפגש הבלתי צפוי שבין הדרך הפתוחה לעיניים הטובות של זר מוחלט באמצע המסלול וכמובן המפגש עם עצמך.
נשענתי אחורה על הספסל בפארק בדבלין, מביט בעוברים ושבים. הרגליים היו עייפות, אבל הראש כבר התחיל לחשב את הרכיבה הבאה. כאן, בין הדשא הירוק למקצב העירוני, הסתיים באופן רשמי הפרק של אירלנד. אבל המסע הזה באירלנד לא היה נקודת סיום – הוא היה יריית הפתיחה. תחילתה של מסורת.
היה ברור לי שזהו רק הפרומו לקראת פרק חדש, יעד חדש וסיפורים חדשים שעוד ייכתבו. אי-שם ביבשת, מעבר לים, כבר חיכה לי נתיב עתיק ופראי הרבה יותר. דרך שנסללה מוקדם מדי, גבוה מדי, וכזו שתבחן את גבולות היכולת שלי מחדש — רחוק מכל מה שהיה מוכר.