70 ק"מ של לבד
כשאתה סוגר בבוקר את הדלת של המארח שלך ונפרד לשלום, אתה לא רק נפרד מאדם – אתה סוגר פרק. פרק עשיר, מרתק, שנגמר ומפנה את מקומו ליום חדש, סיפור חדש ומזג אוויר חדש. הרי זו אירלנד; השמיים משנים את דעתם בכל רגע, והדרך מתחילה מחדש עם ציפייה דרוכה והתרגשות קלה שמדגדגת בחזה. היום הזה התחיל לבד, והסתיים לבד. 70 קילומטרים שבהם היינו רק אני והטבע בכל תפארתו.
רכבתי אל תוך סימפוניה פראית של חוויה חושית טהורה. האוויר של דונגל היה ספוג בריח חריף ומתוק של כבול לח, מאזוב רטוב וממלח האוקיינוס המרוחק שנישא ברוח. המרחבים נפרשו לאינסוף – מרבד ענקי של ירוק עז, כמעט מרהיב עיניים, שהיה משובץ בנגיעות סגולות של אברש בר, בצהוב הלוהט של שיחי הקוץ האירי ובפריחה צבעונית שנפתחה לקראת הקיץ.
לצד הכביש זרמו נחלים גועשים, מפלים שוצפים קצף לבן, ואגמים צלולים כמו מראה, שהחזירו השתקפות כהה ומדויקת של הצוקים וההרים שמסביב. ברקע ניגנה התזמורת הקבועה של המסע: הניחוח הרענן של הגשם שזה עתה נפסק, זמזום הגלגלים המסתובבים על האספלט הרטוב, והאוויר הנקי שמילא את הריאות בכל שאיפה עמוקה. וכשהגוף נכנס למקצב אוטומטי ומונוטוני של פידול, המוח מתחיל לנדוד עמוק פנימה.
פתאום, בלב השקט האינסופי הזה, צפו כל המחשבות על הבית. על המשפחה הקטנה והאהובה שלי, על העבודה, על הקריירה, ועל המהות של היום-יום. שאלתי את עצמי: שם, בתוך התפקיד הבכיר בחברה, בת וך הריצה הבלתי פוסקת אחרי יעדים והישגים – האם זה באמת מה שאני רוצה? אולי הגיע הזמן להאט את הקצב? לנשום? לתת לרוח הנעימה הזו ולמרחבים הירוקים לעשות טרנספורמציה אמיתית לחיים הרגילים שלי?
במהלך עצירה קטנה מול עץ מרשים בגודלו שנפרש על שפת אגם, התיישבתי על העשב הלח. הסתכלתי על המים השקטים והתחלתי לתהות: האם הדרך הזו, שהאופניים מובילים אותי בה, היא המקום לקבל החלטות דרמטיות? לצאת בהצהרות, לבנות תוכנית פעולה סדורה ליום שבו גלגלי המטוס יגעו חזרה באספלט של נמל התעופה? האם אני חייב לחזור מהמסע הזה עם מצגת ניהולית של החיים החדשים שלי?
התובנה שלי:
כשמגיעים מתרבות של ניהול, יזמות ותפקידים בכירים, התגובה האוטומטית היא לנסות לתרגם כל חוויה ל"תוצרים". אנחנו רוצים לגזור יעדים, לבנות תוכניות עבודה ולצאת עם מסקנות אופרטיביות.
אבל יום כזה משאיר משקע עמוק של בחינה אמיתית וכנה של "האני" – ושל כל השכבות שצריך להוריד כדי להגיע מספיק עמוק. מתברר שהאופניים והדרכים הנידחות של דונגל הם לא סדנת אסטרטגיה או ישיבת דירקטוריון. הם הכלים המדויקים ביותר שבאמצעותם אתה מקלף ממך את השגרה, התארים, הציפיות של הסביבה והחובה להשיג תוצאות, עד שאתה נשאר פשוט עם עצמך. ללא פילטרים.
הטרנספורמציה האמיתית לא קורית כשאתה מנסה להנדס אותה בכוח בתוכנית מגירה. השאלה "האם זה מה שאני רוצה?" לא צריכה לקבל תשובה מיידית של סעיפים ותאריכי יעד. עצם הנכונות לשאול אותה, לתת לה לחיות בתוכך תוך כדי פידול ולנשום אותה – היא-היא השינוי.
קמתי מהעשב, הסתכלתי עוד רגע על השתקפות ההר במים, ועליתי חזרה על האופניים. 70 הקילומטרים הסתיימו בשקט גדול. גלגלי המטוס אומנם יגעו באספלט בסופו של דבר, ולא הייתה לי תוכנית עבודה כתובה בכיס – אבל ידעתי שחתכתי עמוק מספיק, ושאני חוזר הביתה עם נשימה חדשה.