באהבה מברזיל

הם היו זוג רוכבים מברזיל על אופניים חשמליים, ניהלתי איתם סוג של רומן מתח על הדרך. פעם פה, פעם שם, חולפים זה על פני זה. הם, עם אופניים חשמליות  הביטו בי תמיד באיזה סנוביזם דרום-אמריקאי טיפוסי — כאילו רצו להגיד: "איך זה שהטיפוס הזה, שמדווש על אופניים מכניים בלבד, תמיד עוקף אותנו ושועט קדימה, בזמן שאנחנו עם כל הוואטים נשרכים מאחור?" תמיד החלפנו "שלום-שלום" קריר, וממשיכים.

באחת העיירות, אחרי טיפוס שמחץ לי את הריאות, עצרתי לנשום. קניתי תפוח בחנות ירקות קטנה בסמטה צרה, וירדתי לכרסם אותו בכיכר הציורית ממש ליד כנסיית הכפר. והנה, מי שם? הברזילאים. החלפנו כמה מילים סתמיות על מזג האוויר והדרך, תוך שהם בוחנים את הרגליים הדואבות שלי במבט של "אתה לא תחזיק מעמד". מלמלתי "נתראה" ויצאתי לדרך בדהירה, מוכיח להם שוב מי המלך של העליות.

אני רוכב כבר חצי שעה, נכנס למוד של טור-דה-פראנס,
ופתאום  צעקות דרמטיות מאחור. אלה הברזילאים,
טסים על החשמליים שלהם, מזיעים ממאמץ
(של הסוללה) ומנופפים בידיהם כאילו פרצה מלחמת עולם.עצרתי.

"שכחת את תיק הגב שלך בכיכר!" הם התנשפו,
מרוצים עד הגג שסוף סוף תפסו את הישראלי השועט בקלקלתו.

אופס. הלב שלי צנח. הכל היה בתיק הזה:
הדרכון, הכסף, המצלמה, כל החיים שלי.
הברזילאים טרחו לעדכן אותי שהם העבירו אותו לבית קפה סמוך.
בטירוף מערכות טסתי בחזרה לעיירה, הרגליים שלי פועלות על אדרנלין טהור. חיפשתי את בית הקפה, מוכן לתרחיש האימה שבו התיק שלי כבר עשה כנפיים.

אבל במקום גנבים, מצאתי את התיק שלי תחת אבטחה כבדה. סביבו עמדו שתי שומרות ראש מקומיות, נחושות כמו לוחמות יחידה מובחרת. אחת מדברת רק ספרדית, השנייה מדברת גם אנגלית. ברגע שהתקרבתי, המופע הקומי של היום יצא לדרך. הספרדייה הראשונה החלה להרצות לי בלהט ובסבר פנים חמורות, והספרדייה השנייה — זו שדוברת אנגלית — תירגמה אותה סימולטנית, משפט אחר משפט, כמו במסיבת עיתונאים של מצב חירום: חטפתי על הראש בספרדית כמה אני חסר אחריות" שחשבנו שזו פצצה..." הנזיפות מתורגמות ברצינות רבה על ידי המתורגמנית, תדע שהמשטרה כבר מעורבת. הייתי מרותק למופע הכי מצחיק בעיר. אזה דרמה נפלה עליהם באמצע היום. עמדתי שם, מזיע ומובך. את הצחוק החזקתי בכוח בפנים, ממש החזקתי את הבטן כדי לא להתפוצץ להן מול הפרצוף. הסצנה הזאת תוכננה ונכתבה מראש לסרט מתיחות, לא הייתה אופציה אחרת. הודיתי לשתיהן מכל הלב — בכל זאת, כמה אנשים אתם מכירים שיקימו חמ"ל משטרתי מלא, כולל חבלנים ויחידת איתור ברזילאית, רק בשביל תיק הגב הסורר שלי?

מאז אותו יום? התיק לא זז ממני במילימטר. נכנסתי לפוביית נטישה עד סוף הטיול, ובדקתי שתיק הגב שלי עדיין קיים כל חמש דקות. והברזילאים? טוב, לפחות פעם אחת בטיול היה להם תירוץ מוצק למה הם היו צריכים לרדוף אחריי...

התחרותיות והאגו שאתה מנהל על הדרך — מול הרוכבים, העליות והוואטים — הם בסך הכל התפאורה. השיעור האמיתי במסע קורה ברגע שהשליטה בורחת לך מהידיים.

דווקא אלה שקטלגתי כ"סנובים החשמליים" שמתנשאים על האופניים המכניים שלך, התגלו כאנשים שישרפו את הסוללה ברדיפה אחריך כדי להציל לך את הטיול. ומנגד, ה"היסטריה" המשטרתית של המקומיות, שעלולה להיראות מוגזמת מהצד, חשפה ערבות הדדית קהילתית ואכפתיות טהורה — כזו שלא תשאיר שום חפץ יתום מאחור. בסוף המסע, הדרכון והכסף שנשארו איתך בתיק הם עדות לכך שצלחתה את הדרך – לא רק בזכות כוח פיזי אדיר או יכולת לשעוט קדימה כמו בטור-דה-פראנס, אלא בזכות טוב לבם של זרים מוחלטים שעצרו הכל כדי להושיט יד ברגע האמת. לצד ההכרה המרגשת הזו, נשארת גם "שריטה" קטנה – אותו לקח צורב שילמד אותך להישאר ערני וזהיר מכאן והלאה. זהו הסיפור האמיתי שאתה לוקח איתך הביתה: לא רק הכיבוש האישי, אלא החסד של האנשים שפגשת והחוזה הבלתי-כתוב שמחבר בינינו בדרכים.